אמנות מבוססת קהילה – אסנת ששון וייס
כמה שוקל געגוע?
סיפורי המפגשים, החפצים והדמויות שמאחורי העבודה
מפגש מספר 1
12/09/2025 יום שישי 15:00
משתתפת: פנינה סופר בת 73 מקיבוץ דפנה, התפנתה לרמת ישי.
חפץ געגוע הביתה : פמוט מסבתה שעלתה לארץ ב1952 מרומניה. בחרה בו כי הוא משהו שמייצג את השורשים שלה והוא פריט אהוב.
חפץ געגוע למקום/תקופת הפינוי: כוס קפה וחפיסת סיגריות. זה חפץ שמתאר את המפגשים השבועיים שלה עם בתה הצעירה שחף, שחף מתגוררת בתל אביב. לרמת ישי היתה מגיעה כל שבוע. פנינה והיא אהבו לשבת בספסל הציבורי…לשתות את הקפה עם הסיגריה ולהחליף חוויות.
לזה היא מתגעגעת כי כעת משחזרו המפגשים פחות תכופים.
מפגש מספר 2
13/09/2025 יום שבת 13:00
משתתפים: שאול ומירי סיני מקיבוץ מעין ברוך. שאול מתקרב ל-80 ומירי ילידת תש"ח. התפנו יחד עם רוב הקהילה למלון כינר שעל שפת הכנרת.
חפץ געגוע הביתה: פסל של יונה, מזכרת מאמא של מירי. הם חובבי ציפורים ומגדלים תוכים בחצר ביתם. שאול הוא אמן ובהשראת היונה הזו יצר פסלי יונים מברזל חלקם מוצבים בבית וחלקם בגינה. הציפורים מחברות את שאול ומירי הביתה.
חפץ געגוע לתקופת הפינוי : פסל קטן העשוי אבני בזלת שמצאו יחד תוך כדי טיול בסביבה בה שהו. תזכורת לטיולים הרגליים שנהגו לעשות על שפת הכנרת.
מפגש מספר 3
13/09/2025 יום שבת 16:30.
משתתפת: רתם שושן ממעין ברוך בת 17 וחצי. התפנתה עם המשפחה לבית יהושע.
חפץ געגוע הביתה: פסל שיצר סבא שלה, המונח יחד עם עוד פסלים שלו באחת הפינות האהובות עליה בסלון ביתה.
חפץ געגוע לבית יהושע: חטיף עצם גדולה שמזכירה לה את הכלבה האהובה של בעלת הבית בביתה הזמני. כלבה מדהימה שאימצה את משפחתה בתקופת הפינוי.
מפגש מספר 4
14/09/2025 יום ראשון 16:00
משתתפת: רותם שובל, בת 42 מקיבוץ הגושרים. התפנתה עם בן זוגה ושלושת ילדיהם לכפר הנופש רמות, לאחר מכן ליחידת דיור במושב רמות ובהמשך עברו לדירה באיילת השחר.
חפץ געגוע הביתה: כד וינטג' לבן עם עיטור של פרח. את הכד הביאו אתם לדירה באיילת השחר אליה עברו לאחר מספר חודשים ברמות. הם חיפשו מקום שירגיש קצת יותר קרוב לבית והחליטו להעביר לשם חפצים שיתנו את התחושה הביתית שחסרה להם. במהלך המעבר נשבר הכד בחלקו העליון. השבר שלו רק הדגיש את הגעגוע לבית אותו נאלצו לעזוב בחופזה.
חפץ געגוע לתקופת הפינוי: – כוס יין. במהלך שהותם בכפר הנופש, כשהכל עדיין היה כאוס מוחלט, עוד בטרם היה סדר יום קבוע ומאורגן לילדים, התנחמו נשות הקהילה במפגשי אוורור במרפסות חדרי המלון – מפגשים של שיחות על כוס יין. בתוך הטלטלה היו אלה רגעים טובים של יחד ותחושת שותפות גורל. כעת משחזרו לקיבוץ ולשגרה היא מתגעגעת למפגשי הנשים הללו שהלכו והתמעטו, אך החברויות שנוצרו באותם רגעים ממשיכות ללוות אותה גם היום.
מפגש מספר 5
15.09.2025 יום שני אחר הצהריים.
משתתפת: אורני גופר, בת 52 מקריית שמונה. לאורך תקופת הפינוי, נדדה אורני בין מקומות מגורים: תחילה יחידת דיור קטנה במחניים, לאחר מכן צימר עשוי עץ בשדה אליעזר, ושוב חזרה למחניים. כעת, עם תום התקופה, היא שואפת לבנות מחדש את ביתה בראש פינה, שבדרום עמק החולה. לאורני שתי בנות במשמורת משותפת. תקופה זו, על רקע הנדודים והמורכבות האישית ומשפחתית, הייתה מטלטלת.
חפץ געגוע לבית: מחליק השיער של בתה אלה. בתקופת הפינוי, אלה לא גרה עם אורני. המחליק, הוא אחד מחפצי הטיפוח של אלה, עבור אורני זהו סמל געגוע. געגוע להיות אמא של אלה. חסרונו הדגיש את הגעגוע לשגרה הביתית, ולקרבה לבתה המתבגרת.
חפץ געגוע לתקופת הפינוי: תפוח עץ. כששהתה בצימרים בשדה אליעזר, התגוררה עם שני עובדים מטנזניה. הם חלקו מטבח משותף, שוחחו באנגלית, ונהגו להביא לה תפוחים שקטפו. הרגעים הפשוטים הללו, כמעט כמו טיול תרמילאים בחו"ל, היו עבורה נקודות אור בתקופה קשה. התפוח מזכיר לה את הקשר האנושי שנרקם ביניהם ואת המתנות הקטנות שהחיים זימנו בתקופת הפינוי המאתגרת.
מפגש מספר 6
16/09/2025 יום שלישי 20:00
משתתפת: רויטל גבאי, בת 50 מקריית שמונה. רויטל התפנתה יחד עם בן זוגה ושלושת ילדיהם למלון ביסוד המעלה.
חפץ געגוע הביתה: קקטוס. במהלך כל תקופת הפינוי, הקקטוס שעמד על אדן החלון בביתה העסיק אותה. היא דאגה לו מרחוק ותהתה לעיתים קרובות אם ישרוד את התקופה. בכל הזדמנות שמישהו היה נוסע לאזור, ביקשה שישקה אותו. כשחזרו הביתה כעבור שנה וחצי, הופתעה לגלות שהקקטוס לא רק ששרד, אלא גם הכפיל את גודלו וצמחו ממנו שלוש הסתעפויות חדשות.
חפץ געגוע לתקופת הפינוי: אננס במלון בו שהתה משפחתה, הוגשו מדי פעם פירות טריים, חתוכים ומזמינים. רויטל אהבה במיוחד את הימים שבהם הוגש אננס טרי ומתוק. מאז הפך האננס לפריט קבוע בביתם, בעיקר בסופי השבוע, אבל עדיין יש בה געגוע לרגע קטן של פינוק, בתקופה שלא היתה לה פשוטה.
מפגש מספר 7
12/10/2025 ט"ז בתשרי תשפ"ו, יום ראשון 10:00.
משתתפת: חנינה נויפלד בת 85 מכפר גלעדי. יצא שנפגשנו בתאריך בו נפל בן זוגה במלחמת יום הכיפורים 52 שנים קודם לכן. חנינה היתה מפונה למלון גלי כנרת בטבריה.
חפץ געגוע הביתה: קליידוסקופ הממוקם על השולחן בסלון. חפץ שמשקף את גישתה לחיים. חנינה מסתכלת על העולם ורואה בו את כל קשת הצבעים והגוונים. מבחינתה הוא משקף את דרך התבוננותה על העולם במבט אופטימי.
חפץ געגוע לתקופת הפינוי: קופסת צבעים ומכחול כמייצגים את פרץ היצירתיות שלה כשהיתה מפונה. הפינוי אפשר לה להקדיש זמן ליצירה. היא ציירה בעיקר בצבעי אקריליק ובגירי שמן.
מפגש מספר 8
17/10/2025 יום שישי 11:00
משתתפים: מירי (66) ושרוליק (71) מקריית שמונה. במהלך תקופת המלחמה פונו למלון בתל אביב.
חפץ געגוע הביתה: אתרוג. עבור שרוליק, האתרוג מסמל את תקופת החגים ואת ההתכנסויות המשפחתיות החמות. חג הסוכות הוא חג אהוב עליו במיוחד. מדי שנה, הסוכה המרהיבה שהם בונים היא מוקד עלייה לרגל לתלמידים מבית הספר שבו מירי עובדת, תושבים רבים מהאזור ובני משפחה המגיעים לבקר. בעקבות הפינוי, הסוכה ננטשה והותירה אחריה געגוע עמוק לרגעים של חום, קירבה ומשפחתיות. ארבעה מנכדיהם אף נולדו בסוכות, מה שמחזק עוד יותר את הקשר לחג. עבור שרוליק, האתרוג מסמל גם את ערך האחדות, הוא אחד מארבעת המינים, השונים זה מזה, אך נאספים יחד. האתרוג, שיש בו גם טעם וגם ריח, נחשב למושלם, כמו החלום של עם מאוחד בתוך השונות.
חפץ געגוע לתקופת הפינוי: קונכייה. מירי בחרה קונכייה, שמסמלת עבורה את הים אליו נקשרה בתקופת השהות בתל אביב. היא נהגה לצעוד לאורך החוף והים. בשקט ובעוצמה שלו הפך הים לעוגן רגשי. הוא שיקף לה את החוסן הלאומי: כמו העם שלנו, הים סוער אך יודע להירגע. הגלים באים ושוטפים הכול, והמחזוריות הזו מעניקה לה תקווה.
מפגש מספר 9
– 17/10/2025 יום שישי 16:00.
משתתפת: רמה מלכין, בת 56 מקיבוץ הגושרים, התפנתה בתקופת המלחמה לדירה מרוהטת בנתניה.
חפץ געגוע הביתה: ספל קפה. עבור רמה, ספל הקפה מסמל את הגעגוע לחפצים האישיים והאהובים שהשאירה מאחור עם הפינוי. כל פריט בביתה נבחר בקפידה ומשקף את טעמה וזהותה. בדירה הזמנית חסרו לה אותם פרטים קטנים שמרכיבים את תחושת הבית. הספל האהוב הוא סמל לכך.
חפץ געגוע לתקופת הפינוי: כוס Take away. כוס המשקה מייצגת את קשרי החברות החדשים שבנתה רמה בתקופת השהות בנתניה. היא הכירה קבוצת נשים מקומיות עמן יצרה קשר חם. הן נהגו להיפגש לעיתים קרובות להליכות ובתי קפה. קבוצת הוואטסאפ שלהן נקראת "החיים הטובים". כעת, עם שובה הביתה, רמה מתגעגעת לרגעים איתן ולחברויות שנולדו דווקא מתוך התקופה המורכבת ההיא.
מפגש מספר 10
18/10/2025 יום שבת 10:30.
משתתפת: תמר ברליך, בת 67 מקיבוץ שניר, פונתה עם חברי הקיבוץ ונדדה עמם בין מקומות שונים. תחילה למתחם אירוח בבית אורן, משם למלון בנוף הגליל ובהמשך למלון באיילת השחר. בנה של תמר, שהיה חבר בכיתת הכוננות של הקיבוץ, נשאר לדאוג לחתולים ולגינה שנותרה מאחור.
חפץ געגוע הביתה: כף חפירה. כף החפירה מסמלת עבור תמר את הגעגוע העמוק לגינתה הביתית המטופחת. עבודת הגינון היא עבורה פעילות תרפויטית, המבטאת שורשיות, קשר לאדמה ולמקום. בתקופת הפינוי, כשעברה ממלון למלון, חסרה לה תחושת היציבות והחיבור שהעבודה בגינה הייתה מעניקה לה.
חפץ געגוע לתקופת הפינוי: חוטי רקמה ותפירה. במהלך השהות בבתי המלון, מצאה תמר נחמה ורוגע ביצירה של רקמות מיניאטוריות של בתים בצבעוניות עשירה. פעולת הרקמה והמוטיב החוזר של הבית שימשו לה עוגן רגשי. אלה היו רגעים של שקט פנימי ותחושת משמעות בתוך התקופה הסוערת והיא נושאת אותם עמה כזיכרון מחזק ומנחם.
מפגש מספר 11
19/10/2025, יום ראשוף שעה 9:30.
משתתפים: פיני וסרבלי, בן 38 מקיבוץ מנרה. בתחילת המלחמה פונה יחד עם אשתו, בנו בן השנה, חמותו וגיסתו לדירה בקריית אתא. בהמשך התפצלו , פיני, אשתו ובנו עברו לדירה שכורה בטבעון. פיני גויס לכיתת הכוננות במנרה ונאלץ להשאיר בטבעון את בנו ואת אשתו, שהייתה בהריון באותה תקופה. זו הייתה תקופה מורכבת, בה חילק את זמנו בין משפחתו בטבעון לבין המילואים בכיתת הכוננות בקיבוץ.
חפץ געגוע הביתה – מזמרה. בטבעון גרו בקומה השנייה, ללא גינה או אדמה לעבוד בה. עבודת אדמה שהיא חלק בלתי נפרד מחייו, חסרה לו מאוד בביתו הזמני. המזמרה מסמלת עבורו את הכמיהה למגע עם האדמה ואת רצונו לחזור לכך.
חפץ געגוע מתקופת הפינוי – קרואסון. מתחת לדירה בטבעון הייתה עגלת קפה. בכל בוקר, לפני הגן, נהג ללכת עם בנו לשם, לקנות קרואסון לבנו וקפה לעצמו. אותם רגעים קטנים, של שגרה חדשה ומפתיעה בתוך תקופה כל כך לא שגרתית, הפכו לזמן איכות יקר ומשמעותי בין אב לבנו. הקרואסון מגלם את הפשטות, הקרבה והקשר שנוצר בתוך כל אי היציבות של אותה תקופה.
מפגש מספר 12
יום שני, 20/10/2025, שעה 21:00.
משתתפים: גל (34) וחושן (36) נוב. בשבעה באוקטובר 2023 היו הורים לשלושה ילדים קטנים וגל הייתה בחודש השלישי להריונה. הם גרו בשכירות במטולה במשך מספר שנים, ובתחילת המלחמה נאלצו להתפנות. לאחרונה שבו לגליל העליון, לדירה קיבוצית בכפר סולד. בשבועות הראשונים נדדו בין משפחה וחברים. לאחר מכן שהו שלושה שבועות במלון לאונרדו בטבריה, ובהמשך עברו למתחם הנופש סלינה שבמגדל. הקושי בחיים משפחתיים בחדר מלון צפוף, לצד החשש שגל תלד במהלך הפינוי, הביא אותם לעבור לקראוון במצפה נטופה, שם המשיכו את תקופת הפינוי.
חפץ געגוע הביתה: פסלון ינשוף. גל בחרה בפסלון ינשוף מחרסינה, חפץ קטן אך יקר ללבה, שנשבר בעבר והודבק בקפידה. במהלך הפינוי השאירו את ביתם לרשות חיילים שהוצבו במטולה והאזור ספג הפגזות שגרמו להרס רב. כששבו לביתם, הופתעו לגלות שהינשוף האהוב שרד, שלם, עומד במקומו על המדף, ממתין להם.
חפץ געגוע מתקופת הפינוי: רמקול JBL קטן. חושן בחר ברמקול JBL קטן, שליווה את המשפחה לאורך כל תקופת הפינוי, גם בעבודתו כמורה ומטפל במוזיקה, וגם ברגעים היומיומיים בחדרי המלון והמגורים הזמניים. הרמקול, שהחליף את ציודו המקצועי והכבד, הפך לסמל של גמישות והסתגלות. למרות הקשיים, תקופת הפינוי פתחה בפניהם זוויות חדשות של הסתכלות על חייהם, וחיזקה את התחושה שהם מסוגלים להתמודד עם שינוי ואולי אף לבנות את ביתם ועתידם בקהילה חדשה.
מפגש מספר 13
21/10/2025 יום שלישי 10:30.
משתתפת: שילת שוקרון, בת 18 מקריית שמונה. שילת התפנתה עם משפחתה למלון בטבריה בתחילת המלחמה ובהמשך עברו לדירה בגבעת אולגה, שם גרו יחד עם הוריה ואחיה. היא השתלבה בבית ספר בחדרה, יצרה קשרים חברתיים חדשים, והחלה לבנות לעצמה שגרה חדשה.
חפץ געגוע הביתה: בובת קומיקס יפני (אנימה). שילת חובבת של אנימציה יפנית. בחדר שלה בקריית שמונה, יש לה אוסף של בובות מסדרות קומיקס יפניות ופוסטר של אחת הדמויות תלוי על הקיר. הבובה מסמלת עבורה את אהבה זו.
חפץ געגוע למקום הפינוי: קונכייה. הים היה אחד המקומות שהרגיעו אותה בתקופה שגרה בגבעת אולגה. היא אהבה לשחות, לצוף על המים ולהקשיב לרחש הגלים. מאז שחזרה לקריית שמונה, היא מתגעגעת מאוד לקרבה לים ולתחושת השקט שהעניק לה.
מפגש מספר 14
25/10/2025, שבת 20:00.
משתתפת: רויטל שוורצוולד, בת 49, ממעיין ברוך. בשבועיים הראשונים לפינוי נדדה רויטל עם משפחתה בין קרובי משפחה ברחבי הארץ. כעבור שבועיים, כשהבינו שמדובר בתקופה ממושכת, שכרו דירה בטבריה, סמוך למלון שבו שהו חברים מהקהילה של מעיין ברוך. בקיץ עברו לנוף כנרת, עד שובם הביתה.
חפץ געגוע הביתה: – משקפי קריאה. בעת הפינוי שנעשה בחופזה, שכחה רויטל את משקפי הקריאה שלה. במהלך התקופה חזרו מדי פעם לגיחות קצרות לאיסוף ציוד, אך למרות תזכורות ששמה לעצמה, המשקפיים נשכחו שוב ושוב. כנראה בשל הלחץ והפחד מהאזעקות. כעבור חצי שנה, כשהצליחה סוף סוף להביא אותם, גילתה שהם כבר לא מתאימים ונאלצה לקנות זוג חדש.
חפץ געגוע לתקופת הפינוי: מיקרופון. לקראת יום הזיכרון 2024, כשהקהילה עדיין הייתה מפונה, הוחלט לקיים את הטקס הקיבוצי בזום. רויטל, ששרה בקביעות בטקסים בקיבוץ, הסכימה לשיר גם הפעם. חברי כיתת הכוננות וצוות החרום נכחו בטקס באבן הזיכרון שבקיבוץ, בעוד שאר החברים נפגשו בזום מכל רחבי הארץ.
רויטל צולמה שרה את השיר "לאורך הים" ממרפסת ביתם הזמני מול הכנרת, עם ציוד צילום והגברה שנשלח עבורה מהקיבוץ. המיקרופון מסמל עבורה את אותו רגע של חיבור לקהילה, של שירה במקום זר שהפך זמנית לבית ושל המשכיות.
מפגש מספר 15
27/10/2025, יום שני, 14:00
משתתף: דן כהן, בן 39 מקיבוץ שניר. בתחילה התפנתה משפחת כהן יחד עם כמה משפחות נוספות לקיבוץ שריד, שם שכרו דירה. כעבור מספר חודשים יצאו למסע במזרח, טיול משפחתי בתאילנד נפאל והודו, עם שני ילדיהם.
חפץ געגוע הביתה: נעל טיפוס כמטפס ספורטיבי, השגרה בגליל כללה טיפוס באופן קבוע. הפינוי והניתוק מהבית אילצו אותו להפסיק לטפס לראשונה אחרי שנים שבהן טיפוס היה חלק בלתי נפרד מהחיים.
הפרידה ממצוקי הגליל חסרה לו מאוד, והנעל מסמלת את אותה תשוקה שלא יכלה להתממש.
חפץ געגוע לתקופת הפינוי: רוג'ום אבנים הרוג'ום מסמל עבור דן איזון מסוג אחר, כזה שפגש במהלך השהות במזרח. בתאילנד גרו בכפר בצפון, סמוך לנחל. אחת מהפעילויות היומיומיות הייתה לבנות רוג'ומים מחלוקי נחל יחד עם הילדים, ברוגע, בטבע, בשקט אחר. הרוג'ום הפך לסמל של יצירה משפחתית, של נוכחות ושל איזון פנימי וחיצוני.
מפגש מספר 16
31/10/2025 יום שישי 9:00.
משתף: שי רז, בן 70 מכפר יובל. שי הוא נגר ותיק, חי בכפר יובל ופועל בנגרייה שלו הסמוכה מאוד לגבול לבנון. בתחילה נשאר לגור בכפר יובל, בהמשך התפנה לכפר סבא, וחילק את זמנו בין השהות שם לבין זולה שבנה לעצמו על חוף הים.
חפץ געגוע הביתה: קליבר. הקליבר בן מאה השנים היה שייך לסבו, שגם הוא היה נגר. הוא מייצג עבור שי את שורשיו, את אהבתו למקצוע ואת הגעגוע לנגרייה ולשגרה שנקטעה.
חפץ געגוע לתקופת הפינוי: ספר. בזמן ששהה על חוף הים, נהג לשבת בזולה שבנה, תחת רשת צל, עם שני כלביו, הוא נהג להאזין לרחש הגלים, לבהות ולקרוא ספרים. הספר מסמל עבורו את השקט ההוא, ואת געגועו לרגעים של בהייה, חופש ומחשבה.
