E | ع | ע

חדשות זומו - עדכונים מהמסע

אמנות מבוססת קהילה – יעל בן נתן

נוף:מולדת

יעל בן נתן

עינת אורן דורה

אני בת כפר גלעדי, כאן נולדתי וגדלתי. עוצבתי בתוך ההיסטוריה והזהות של המקום הזה, ואני חלק מהשושלת שבנתה את החיים בגליל העליון. החיים כאן, וההשתייכות להיסטוריה של המקום הזה, הם בעלי משמעות רבה אבל גם מגיעים עם מחירים, של התבגרות וחיים בצל מלחמה שהולכת וחוזרת. בדימוי שיצרתי, הגוף שלי משתלב בנוף של בית השומר, סמל של כפר גלעדי ושל נוף ילדותי. כיום אני גרה באיילת השחר, החלטתי לא לגדל את ילדי בכפר גלעדי אבל גם לא התרחקתי יותר מידי. אני שומרת על קירבה לבית אבל גם בונה חיים במקום קצת פחות קרוב לגבול. בית השומר מסמל את הקבוע – ההיסטוריה, המורשת והמסורת שטבועות בי, וגם את המקוטע – את החיים בתוך מציאות לא יציבה של קונפליקט מתמשך.

 

נעה רובין

ילדתי את ביתי הראשונה בזמן המלחמה, בצל חששות ואבל משפחתי ולאומי. הגעתי לרגע הזה אחרי מסע חיים ארוך ומלא הרפתקאות. את התמונה שעליה מבוסס הדימוי שלי צילמתי בטיול אחרי הצבא בצ'ילה, ומאז היא ליוותה אותי לכל בית שגרתי בו. היא תמיד היתה הדבר הראשון שתליתי על הקיר, וסימנה את תחילת בנייתו של בית חדש. היא מסמלת עבורי את שני הפנים של החיים – מצד אחד נוף יפייפה שמתמשך אל תוך האופק, ומצד שני גזעים כרותים, חדים ושחורים. ככה גם הלידה בתוך המלחמה – מרגשת, מדהימה, מלאה בציפייה של חיים שלמים, אך גם לידה שהסתיימה בקיסרי חירום והתקיימה כולה בתוך מצב חירום מלחמתי. התמונה שצילמתי מזכירה לי את הדואליות שיש בחיים, ואת המסע הפרטי שלי שהביא אותי לרגע שחיכיתי לו, להיות אמא.

 

איילת גרינבוים

הבית שלי הוא מבצר ליבי.

זה מה שעלה לי במחשבה כשנתבקשתי לכתוב מה היה הבית שלי בשנתיים האחרונות. בצל מלחמה, פינוי, נדודים וחוסר וודאות, ילדתי את ביתי השלישית עם תקיעת השופר של השנה החדשה, והבנתי שהמשפחה שיצרתי היא הבית שלי, מבצר ליבי.

הדימוי שלי מבוסס על תמונה של שלושת ילדי יושבים ביחד על נדנדה צהובה, מלאים בחיים, בילדות ובקסם. בתוך כל המציאות הכאוטית האיש שלי ואני בונים מבצר עבור המשפחה שלנו, מקום בטוח עבור הילדים שלנו לחוות, ללמוד, להתבגר ולאהוב.

היד שלי היא הענף היציב שמחזיק את הנדנדה עליה הם יכולים לשבת ולהיות יחד.

שיראל יחיאל ורוד

הר הכרמל הנשקף מחלון חדר ילדותי, תמיד היה שם. דומם; ״ירוק כל ימות השנה״

ואני- בתנועה; של צמיחה, גדילה והתפתחות מינקות עד לבגרוּת.

וגם כיום בבגרותי, מתוך חלון חדר השינה שלי נשקפת תנועת הטבע בדמות עץ נשיר.

בתקופת המלחמה, כאם לבת ובהריון שני, העץ היה כמראַה לעונות השנה החולפות ותנועת הטבע למול התקיעוּת שלנו כמשפחה. לא יכולנו לצאת לנשום בחסות השדות הנמצאים במרחק פסיעה מביתנו בשל תחושת חוסר הביטחון שאינה מאפשרת התרחקות מהבית.

זה העלה בי מחשבות רבות, תחושת אשמה, על המקום שאליו מביאה ילדים וחיים, שאינם יכולים לחוש את הטבע כפי שהייתי רוצה. בין אם עבור העובר שברחמי, ובין אם עבור בתי שהיתה מנועה מלטייל בחופשיות כפי שחלמתי עבורה וכפי שיכלה עד גיל שנה וחצי. ההבנה שיותר ממחצית חייה היא חיה בתוך מלחמה ולא במציאות שפויה.

 

אלה בן דוד לנדסמן

נולדתי בגליל וגדלתי כאן רוב חיי, אבל לא במקום אחד. לאורך החיים עברתי בין מקומות רבים, בתקופות של ילדות והתבגרות שהתעצבו במפגש עם הרבה נופים ואנשים. כולם מתקיימים בזהות שלי ובמה שגדלתי להיות. אני לא בטוחה שאני שייכת למקום אחד.

בחרתי לחיות ולהכות שורשיי באיילת השחר, פה הקמתי את משפחתי ומגדלת את שלושת ילדי.

בדימוי שיצרתי, השמיים מורכבים מתמונות ילדות ישנות ונוסטלגיות, שמתמזגות אחת בשניה עד שנהיות זכרונות מופשטים, זכרונות שהולכים איתי בדרך ממש כמו השמיים עצמם. ומתחתם אני יוצרת דיונות של מדבר, שמסמל קרקע יציבה עבור ילדי וגם אדמת נדודים שבסופם הגעתי אל הבית שהקמתי.

ליהי חי

בזמן המלחמה נסענו כמשפחה לכמה חודשים בארצות הברית. משהו שהיה מתוכנן הרבה זמן מראש, שלא הבנו אז באיזה תזמון הוא יגיע. הנוף הישראלי התחלף בנוף אמריקאי רחב ידיים, קילומטרים על קילומטרים של שדות פתוחים, חופש.. אבל חופשיה לא הרגשתי.

הרגשתי זרה, לא בטוחה, לא שייכת. עם המסע הזה הבנתי מיד- ישראל היא הבית.

פה השורשים שלי ושל משפחתי ופה גם נועדנו לחיות, באדמה שספוגה במשמעות וזכרונות. אם לא נחזיק בה, גם לא יהיו לנו פה חיים.

בחרתי ללדת פה את בני למרות המלחמה, בזכות הכל. אני בטוחה בקרקע שהיא הבית שלי, ודרך הגוף מבטאת את הרצון שלי להעניק לילדי ביטחון באדמה שלנו כאן, אדמה של נופים עם גבעות ועצי זית.

אורי גרשון קוניאל

הדימוי של מגדלור בלב הסערה נוצר מתוך שיח על המשמעויות של אמהות ובית במלחמה. מה זה אומר להיות אמא, מפונה, להיות בהריון וללדת, במלחמה, לא בבית, תחת איום קיומי מתמיד. בשבילי להיות אמא במלחמה זה (לנסות) להיות אי של שפיות, ביטחון, יציבות, הזנה, שקט, שגרה, שמחה וצחוק וכל מה שצריך עבור הבנות שלי,  כשמסביב הכל סוער, והכל סער בשנתיים האחרונות. שנתיים שטרפו עבורנו, כמו רבים אחרים, את הקלפים שהם חיינו. מצאתי את עצמי מנסה לייצר יש מאין – לייצר תחושה של בית, במספר מקומות שאינן הבית שלי, לייצר שקט וביטחון שהכל מסביב בוער. להיות כמגדלור של ביטחון ויציבות בתוך הסערה שהיא החיים במדינה שלנו.

מהבית יצאתי אמא לבת שנה וחצי וחזרתי כאמא לשתיים. את הבית אליו חזרנו, שיפצנו – הוספנו ממ״ד, וחידשנו קצת. הבית השתנה, אנחנו השתנינו כמשפחה, אני השתנתי, העולם השתנה. אבל השביל המוביל אל הבית, הנופים של הקיבוץ, הנחל, הריחות שטבועים עמוק בזיכרון של הגוף והנפש, לא השתנו. השינוי העמוק הזה מדגיש את הקבוע, את כל מה שלא השתנה. השביל מיוצג בדימוי על ידי הרגליים שלי, הגוף שלי שמוביל ומייצר את המגדלור -האמא שאני, או האמהות שאני מנסה לייצר עבור בנותי.

 

 

הזמנה לאמני מ.א אשכול לקחת חלק בפרויקט: 

 

המעטפת

מעבדת אמנים לעבודות מבוססות קהילה כחלק מפסטיבל הניצוץ

שימו לב: מספר המקומות מוגבל עד מאד! הקול הקורא יהיה פתוח לאמני מ.א אשכול
רק עד ה-10.12.26 או עד להגשת 30 הצעות – הראשון מביניהם!!!
קדימות מובטחת לאמנים אשר הגישו הצעות לקול קורא הקודם של מהלך הניצוץ!

 

להגשת מועמדות לתוכנית: לחצו כאן

 

 

מחלקת תרבות- מרכז קהילתי אשכול וזומו, המוזיאון שבדרך, מזמינים אמנים ממועצה אזורית אשכול לקחת חלק בתוכנית המשלבת השראה, הכשרה, ליווי ויצירה. במסגרת התוכנית ניצור מעבדה משותפת של מספר אמנים מקומיים וניצור יחד איתם עבודות אמנות מבוססות קהילה שישתלבו בפסטיבל הניצוץ שיתקיים בבית הספר נופי הבשור לקראת סוף שנת הלימודים.

התוכנית, שתצא לדרך בינואר 2026 ותגיע לשיאה בסוף מאי, תכלול שישה מפגשי למידה, הכשרה והשראה באווירה אינטימית, סיור מודרך אחד ושורת מפגשים עם יוצרים, אוצרים ויזמים חברתיים מכל רחבי הארץ וליווי אוצרותי והפקתי של יצירת אמנות מבוססת קהילות שתוצג בפסטיבל הניצוץ.

האמנים שיצטרפו לתוכנית יהפכו לנבחרת שלומדת וחוקרת יחד ולחוד, ובשיאו של התהליך כל אחד ואחת מהם יחבור לקהילה אחרת שעוטפת את ילדי התיכון שלוקחים חלק בפרויקט ויצור יחד איתה ו/או בהשראתה עבודת אמנות מבוססת מקום וקהילה שתוצג בפסטיבל.

פרויקט המעטפת, כשמו כן הוא, מבקש לחבר בין האמנים המקומיים לבין הקהילות שעוטפות את התלמידים ולהעניק להם מגוון רחב של כלים ושל דרכים לחזק יחד, בדרכים יצירתיות ובלתי שגרתיות, את החוסן הקהילתי ולחבר את הקהילה כולה לליבת הפרויקט.

פרטי התוכנית:

ינואר – מרץ 2026 – שישה מפגשי הכשרה, הדרכה והשראה. (כולל סיור מודרך ומפנק לזומו הגליל העליון!)

מרץ 2026 סיור מודרך במרכז תרבות כלשהו ברחבי הארץ ומפגש זום עם יוצרים ואוצרים שעוסקים באמנות מבוססת מקום וקהילה.

אפריל – מאי 2026 – חיבור ויצירה משותפת עם הקהילות השונות שיעוטפות את התלמידים (מורים, הורים, אחים, סבים, מדריכים חברתיים, שכנים וכו')

סוף מאי 2026 – הצגת העבודות בפסטיבל הניצוץ

 

תשלום:

  • האמנים שיבחרו לתוכנית יקבלו תשלום של 1,000 שקלים לחודש (כולל מע"מ לעוסקים מורשים) על ההשתתפות בתוכנית (סה"כ 5,000 שקלים לחמישה חודשים) 
  • האמנים שיבחרו יקבלו תשלום של 3,000 שקל שכר אמן (כולל מע"מ) עבור יצירת העבודה שתוצג בפסטיבל.
  • בנוסף זומו יקצה סכום של עד 4,000 שקלים לחומרי יצירה לצורך יצירת העבודה שתוצג בפסטיבל.

 

התחייבות האמן 

  • האמנים מתחייבים להגיע באופן עצמאי לכל המפגשים שיתקיימו בימי שני בשעות אחר-הצהריים ולשני ימי סיור השראה ולמידה ברחבי הארץ . 
  • האמנים מתחייבים ליצור עבודת אמנות מבוססת קהילה עבור פסטיבל הניצוץ בסוף התהליך, בתיאום ובהסכמה עם צוות האוצרות של הפסטיבל. 
  • האמנ.ית מתחייב באופן מוחלט ומלא לתהליך. אין תחנות יציאה לאורך הדרך! מי שבפנים – בפנים. אול אין…
  • במקרה חריג שלאורך התהליך נגלה כי יש חוסר התאמה עמוק עם האמן, זומו והמרכז הקהילתי אשכול יהיו רשאים להפסיק את ההתקשרות עם האמן בהתראה מראש בכתב של 30 יום.

 

         להגשת מועמדות >> לחצו כאן

 

אמנות מבוססת קהילה – ליהיא ענבר

מצלצל לי מוכר

ליהיא ענבר

עיצוב סאונד יהלי עמיר 

תודה מיוחדת לאפרת נתנאל, לבית חינוך משותף הר וגיא ולבעלי הסיפורים, חלקם בחרו להישאר בעילום שם.

 

יש מחיר לחופש

הסיפור של נועם | קריאה: יסמין כהן

הייתי תלמידה פושטקית. ברחתי מלא פעמים מבית הספר הביתה, אפילו מהשיעורים עצמם הייתי לפעמים בורחת דרך החלון בכיתה. אבל ביום הזה, הגיע לי ללכת הביתה באישור. 

הכל התחיל מוקדם באותו הבוקר. קמתי הפוכה, כמו כל יום, התארגנתי ורציתי לעשות מחליק בשיער, אבל בגלל שעדיין לא באמת התעוררתי, התיישבתי בטעות על המחליק הרותח שהשארתי על המיטה. זה כאב מאוד. לפני שהבנתי מה קורה כבר הייתי באוטובוס בדרך לבית הספר, עם שריפה כואבת בתחת ומלא רחמים עצמיים. לא הבנתי מה אני עושה שם ולמה יצאתי מהבית בכלל? 

הגעתי לבית הספר וכבר ממש כאב לי בתחת. ב"בוקר טוב" בכיתה ביקשתי ללכת הביתה, אבל בגלל שהיה לי שם של מישהי לא אמינה במיוחד בכל מה שקשור ללברוח מבית הספר, המורה לא הסכימה לשחרר אותי. היא פשוט לא האמינה לי. רק אחרי שהראיתי את התחת המסכן שלי, עם סימן הוי הצרוב עליו, לרכזת השכבה וליועצת בחדר מורים – כן, ממש כמו שזה נשמע – רק אחרי שחשפתי את הטוסיק שלי, רק אז קיבלתי אישור לחתוך. 

אומרים שאין מחיר לחופש, באותו יום זה היה התחת שלי.  

 

מרד נעוריי

הסיפור של ליטל | קריאה: תמר יזרעאל / סתיו הר אדר

אף פעם לא ברחתי הביתה מבית הספר. גם אף פעם לא הלכתי למחלק או לתאנה. תמיד קינאתי נורא במי שכן. אבל זה היה אסור, ואני הייתי ילדה טובה. 

בתיכון התחלתי לעשן והסתרתי את זה מכולם. באיזה יום אחד בי"ב נגמרו לי הסיגריות והחלטתי להבריז משיעור, לצאת מגבולות בית הספר וללכת לקנות חדשות בכלבו. 

הייתי בחרדות קיומיות מההחלטה הזאת. ממש. מתתי מפחד, אבל בכל זאת החלטתי לעשות את זה. יצאתי מהשער ליד הסדנה של התיאטרון והתחלתי ללכת בקיבוץ. הייתי בטוחה שעוד רגע רכז השכבה שלי שמאוד הקפיד על המשמעת, הולך לתפוס אותי. שזה עניין של דקות. אבל המשכתי ללכת והגעתי לכלבו. גם שם הייתי בטוחה שבפנים יהיה איזה מורה שיזהה אותי ושהנה הלך עליי. אבל לקחתי נשימה, ונכנסתי. הלכתי לקופה, ביקשתי נובלס (בדיעבד – איכס). שילמתי ויצאתי. משם הלכתי למאחורי הכלבו ועישנתי את הסיגריה לבד, עדיין מלאה בחרדות, אבל גם עם תחושת ניצחון כזאת, כי עשיתי את זה. נראה לי שזה היה הכי קרוב שהיה לי למרד נעורים. 

אחר כך חזרתי ישר לכיתה, לא עברתי במחלק ולא בתאנה. וכשהגעתי גיליתי שלאף אחד לא היה ממש אכפת שהברזתי, ושאף אחד – במיוחד לא רכז השכבה – שם לב. 

 

שיעור חשוב לחיים

הסיפור של עומר | קריאה: שחר ג'רוסי

בכיתה ח', באיזה יום ראשון אחד, אני והחבר'ה ברחנו מבית ספר והלכנו למחלק. עברנו בדרך לנחל בכלבו, קנינו בירות. הגענו, פתחנו נרגילה. לא היינו מאוד מגניבים או מקובלים, ובאותו יום עשינו את זה בגדול. אפילו צילמנו את עצמנו חיים את החלום, והעלנו לאינסטגרם. אז האינסטגרם עוד היה דבר חדש. לא היה אותו לכולם, ובכלל לא היינו עדיין רגילים להעלות סטוריז ודברים כאלה. הצטלמנו מבסוטים, כתבנו "יום ראשון טיפוסי בהר וגיא" – והעלנו כדי שכל החנונים האחרים שנשארו בכיתה יראו ויקנאו בנו.

אבל אז, תוך כלום זמן המורה הגיע עד אלינו עם האופניים שלו. היינו בשוק. הוא צרח עלינו… וואי וואי, כל כך חזק – שאפילו את הנעליים לא הספקנו לשים לפני שטסנו משם. 

השעו אותנו אחר כך לכמה ימים, וככה למדנו שיעור חשוב לחיים: גם מורים יכולים לראות את מה שאנחנו שמים באינסטגרם, והם לפעמים גם עושים את זה. 

 

צריך לדעת איך לנהוג

הסיפור של סיון | קריאה: מתן פרייליך / עלמה נחמיאס

רק פעם אחת ניסיתי לברוח מבית ספר. לפני זה לא העזתי, ואחרי זה ברור שלא. 

יום אחד בי"ב, אביחי, אחד מהחברים עמד לצאת לשיעור נהיגה, וניצן, חברה אחרת שלי אמרה לי: "יאללה, בואי נבריז מהשיעור וניסע איתו לסיבוב". חיפשנו אז כל הזדמנות להפוגה מהלימודים, ובאותו יום החלטנו באמת לברוח מבית הספר. גם ספי, חברה נוספת שלנו, הצטרפה. היום, כשאני בעצמי מורה, אני מבינה כמה זה היה חמור.

אנחנו די בהתחלה של השיעור, אביחי על ההגה, ופתאום הטלפון של ספי מצלצל. אנחנו רואות שזאת המחנכת שלנו שהייתה ממש ממש קשוחה. ספי בלחץ, שואלת אותנו: "מה לעשות?" 

ואנחנו אומרות לה: "אל תעני". טוב. לא עוברת דקה וגם הטלפון של ניצן מצלצל, שוב המחנכת, וגם ניצן מסננת אותה. 

כמה דקות אחרי, כשכבר חשבנו שיצאנו מזה, פתאום נכנסת שיחה למורה הנהיגה, ממספר לא מוכר. הוא עונה בדיבורית, וכולנו ישר מזהים את הקול. המחנכת, שהייתה כבר ממש עצבנית, שואלת: "ספיר, ניצן וסיון איתכם באוטו?!"  

מורה הנהיגה אומר שכן, והיא צועקת עלינו: "מה נראה לכם שאתם עושים?! אתם לא מבינים כמה זה חמור?! טוסו חזרה לפה! אני דורשת שכולם יחזרו מיד כמו טאטא'לה!"

תיקתק חזרנו לכיתה, לעוד נזיפות. וזהו, אחרי זה כבר לא העזתי לנסות שוב. 

 

האירוניה בשיאה

קריאה: נוגה תמיר

אני לא זוכרת באיזה יום ובאיזו שעה זה היה. אני וחברות שלי רצינו להבריז משיעור וללכת לנחל.

בהתחלה הלכנו לשער שהכי קל לטפס ממנו החוצה, זה שליד המחששות של גיאוגרפיה. כבר התחלנו בטיפוס, ופתאום ראינו שיש שם מצלמה. וויתרנו על השער הזה, והלכנו לשער אחר, זה שליד תאטרון כי ידענו ששם בטוח לא יהיו מצלמות או שומרים או בכללי מישהו שיראה. היה ממש קשה לטפס על השער הזה אבל עדיין לא אמרנו נואש.

החברות שלי כבר עברו לצד השני, ואני הגעתי לחצי הדרך בטיפוס, וברגע שהעברתי את הרגל שלי לצד השני כדי להתחיל לרדת, בום! הטלפון שלי נפל והתרסק על המדרכה. ועוד בצד של בית ספר! חזרתי לקחת אותו וראיתי שהדבר היחיד שנשבר היה המצלמה. הפאקינג אירוניה בשיאה. 

כדי לסיים את הסיפור ברוח טובה אחרי שלוש שעות בנחל גלינו שהיו גם ליד השער של התיאטרון מצלמות. והן צילמו אותנו. התמונות הועלו לעמוד של השכבה.

 

למדנו רק שלוש שעות ביום

קריאה: עידן גולן

ברחתי מלא מבית הספר, אבל אני לא זוכר סיפור ספציפי. בתחילת המלחמה פינו אותנו לחצור. למדנו שם רק שלוש שעות ביום, אז לא היה לי מה לברוח הביתה. גם לא ממש היה לאן. לפעמים הייתי מבריז משיעור בשביל לעשן סיגריה. 

 

בני ראשי לצאת

קריאה: מעיין חרמוני

לקחתי את החתימה של אמא שלי והדפסתי אותה מלא פעמים. הייתי רושם: "שלום, אני מאשרת לבני לצאת בשעה זאת וזאת". כשהיינו בצ.ח.ר, בפינוי, הייתי נותן לשומר את הפתק, יוצא, ותופס הביתה טרמפים – כי ההסעה לגולן הייתה מאחרת בקבוע. 

כשזה הפסיק לעבוד, הייתי קופץ מעל הגדר, בצד ליד אזור התעשייה, ונוסע בטרמפים למחניים. לפעמים היינו אוכלים ב"כביש 90" שפתאום היה קרוב לבית הספר. 

אמנות מבוססת קהילה – אסנת ששון וייס

כמה שוקל געגוע?

סיפורי המפגשים, החפצים והדמויות שמאחורי העבודה

 

מפגש מספר 1

12/09/2025 יום שישי 15:00

משתתפת:  פנינה סופר בת 73 מקיבוץ דפנה, התפנתה לרמת ישי.

חפץ געגוע הביתה : פמוט מסבתה שעלתה לארץ  ב1952 מרומניה. בחרה בו כי הוא משהו שמייצג את השורשים שלה והוא פריט אהוב.

חפץ געגוע למקום/תקופת הפינוי: כוס קפה וחפיסת סיגריות.  זה חפץ שמתאר את המפגשים השבועיים שלה עם בתה הצעירה שחף, שחף מתגוררת בתל אביב. לרמת ישי היתה מגיעה כל שבוע. פנינה והיא אהבו לשבת בספסל הציבורי…לשתות את הקפה עם הסיגריה ולהחליף חוויות.

לזה היא מתגעגעת כי כעת משחזרו  המפגשים פחות תכופים.

 

מפגש מספר 2

 13/09/2025 יום שבת 13:00               

משתתפים: שאול ומירי סיני מקיבוץ מעין ברוך. שאול מתקרב ל-80 ומירי ילידת תש"ח. התפנו יחד עם רוב הקהילה למלון כינר שעל שפת הכנרת.
חפץ געגוע הביתה: פסל של יונה, מזכרת מאמא של מירי. הם חובבי ציפורים ומגדלים תוכים בחצר ביתם. שאול הוא אמן ובהשראת היונה הזו יצר פסלי יונים מברזל חלקם מוצבים בבית וחלקם בגינה. הציפורים מחברות את שאול ומירי הביתה. 

חפץ געגוע לתקופת הפינוי : פסל קטן העשוי אבני בזלת שמצאו יחד תוך כדי טיול בסביבה בה שהו. תזכורת לטיולים הרגליים שנהגו לעשות על שפת הכנרת.

מפגש מספר 3

 13/09/2025 יום שבת 16:30.

משתתפת: רתם שושן ממעין ברוך בת 17 וחצי.  התפנתה עם המשפחה לבית יהושע. 

חפץ געגוע הביתה: פסל שיצר סבא שלה, המונח יחד עם עוד פסלים שלו באחת הפינות האהובות עליה בסלון ביתה.  

חפץ געגוע לבית יהושע: חטיף עצם גדולה שמזכירה לה את הכלבה האהובה של בעלת הבית בביתה הזמני. כלבה מדהימה שאימצה את משפחתה בתקופת הפינוי.

מפגש מספר 4

 14/09/2025 יום ראשון 16:00

משתתפת: רותם שובל, בת 42 מקיבוץ הגושרים. התפנתה עם בן זוגה ושלושת ילדיהם לכפר הנופש רמות, לאחר מכן ליחידת דיור במושב רמות ובהמשך עברו לדירה באיילת השחר.

חפץ געגוע הביתה: כד וינטג' לבן עם עיטור של פרח. את הכד הביאו אתם לדירה באיילת השחר אליה עברו לאחר מספר חודשים ברמות. הם חיפשו מקום שירגיש קצת יותר קרוב לבית והחליטו להעביר לשם חפצים שיתנו את התחושה הביתית שחסרה להם. במהלך המעבר נשבר הכד בחלקו העליון. השבר שלו רק הדגיש את הגעגוע לבית אותו נאלצו לעזוב בחופזה. 

חפץ געגוע לתקופת הפינוי: – כוס יין.  במהלך שהותם בכפר הנופש, כשהכל עדיין היה כאוס מוחלט, עוד בטרם היה סדר יום קבוע ומאורגן לילדים, התנחמו נשות הקהילה במפגשי אוורור במרפסות חדרי המלון – מפגשים של שיחות על כוס יין. בתוך הטלטלה היו אלה רגעים טובים של יחד ותחושת שותפות גורל. כעת משחזרו לקיבוץ ולשגרה היא מתגעגעת למפגשי הנשים הללו שהלכו והתמעטו, אך החברויות שנוצרו באותם רגעים ממשיכות ללוות אותה גם היום.

 

מפגש מספר 5

15.09.2025  יום שני אחר הצהריים.

משתתפת: אורני גופר, בת 52  מקריית שמונה. לאורך תקופת הפינוי, נדדה אורני בין מקומות מגורים: תחילה יחידת דיור קטנה במחניים, לאחר מכן צימר עשוי עץ בשדה אליעזר, ושוב חזרה למחניים. כעת, עם תום התקופה, היא שואפת לבנות מחדש את ביתה בראש פינה, שבדרום עמק החולה. לאורני שתי בנות במשמורת משותפת. תקופה זו, על רקע הנדודים והמורכבות האישית ומשפחתית, הייתה מטלטלת.

חפץ געגוע לבית:  מחליק השיער של בתה אלה. בתקופת הפינוי, אלה לא גרה עם אורני. המחליק, הוא אחד מחפצי הטיפוח של אלה,  עבור אורני זהו סמל געגוע. געגוע להיות אמא של אלה. חסרונו הדגיש את הגעגוע לשגרה הביתית, ולקרבה לבתה המתבגרת.

חפץ געגוע לתקופת הפינוי: תפוח עץכששהתה בצימרים בשדה אליעזר, התגוררה עם שני עובדים מטנזניה. הם חלקו מטבח משותף, שוחחו באנגלית, ונהגו להביא לה תפוחים שקטפו. הרגעים הפשוטים הללו, כמעט כמו טיול תרמילאים בחו"ל, היו עבורה נקודות אור בתקופה קשה. התפוח מזכיר לה את הקשר האנושי שנרקם ביניהם ואת המתנות הקטנות שהחיים זימנו בתקופת הפינוי המאתגרת.

מפגש מספר 6

16/09/2025 יום שלישי 20:00

משתתפת:  רויטל גבאי, בת 50 מקריית שמונה. רויטל התפנתה יחד עם בן זוגה ושלושת ילדיהם למלון ביסוד המעלה.

חפץ געגוע הביתה: קקטוס. במהלך כל תקופת הפינוי, הקקטוס שעמד על אדן החלון בביתה העסיק אותה. היא דאגה לו מרחוק ותהתה לעיתים קרובות אם ישרוד את התקופה. בכל הזדמנות שמישהו היה נוסע לאזור, ביקשה שישקה אותו. כשחזרו הביתה כעבור שנה וחצי, הופתעה לגלות שהקקטוס לא רק ששרד, אלא גם הכפיל את גודלו וצמחו ממנו שלוש הסתעפויות חדשות.

חפץ געגוע לתקופת הפינוי: אננס במלון בו שהתה משפחתה, הוגשו מדי פעם פירות טריים, חתוכים ומזמינים.  רויטל אהבה במיוחד את הימים שבהם הוגש אננס טרי ומתוק. מאז הפך האננס לפריט קבוע בביתם, בעיקר בסופי השבוע, אבל עדיין יש בה געגוע  לרגע קטן של פינוק, בתקופה שלא היתה לה פשוטה.

מפגש מספר 7

 12/10/2025 ט"ז בתשרי תשפ"ו, יום ראשון 10:00.

משתתפת: חנינה נויפלד בת 85 מכפר גלעדי. יצא שנפגשנו בתאריך בו נפל בן זוגה במלחמת יום הכיפורים 52 שנים קודם לכן. חנינה היתה מפונה למלון גלי כנרת בטבריה.  

חפץ געגוע הביתה:  קליידוסקופ הממוקם על השולחן בסלון. חפץ שמשקף את גישתה לחיים. חנינה מסתכלת על העולם ורואה בו את כל קשת הצבעים והגוונים. מבחינתה הוא משקף את דרך התבוננותה על העולם במבט אופטימי. 

חפץ געגוע לתקופת הפינוי:  קופסת צבעים ומכחול כמייצגים את פרץ היצירתיות שלה כשהיתה מפונה. הפינוי אפשר לה להקדיש זמן ליצירה. היא ציירה בעיקר בצבעי אקריליק ובגירי שמן.

  

מפגש מספר 8

 17/10/2025 יום שישי 11:00  

משתתפים: מירי (66) ושרוליק (71) מקריית שמונה. במהלך תקופת המלחמה פונו למלון בתל אביב.

חפץ געגוע הביתה: אתרוג. עבור שרוליק, האתרוג מסמל את תקופת החגים ואת ההתכנסויות המשפחתיות החמות. חג הסוכות הוא חג אהוב עליו במיוחד. מדי שנה, הסוכה המרהיבה שהם בונים היא מוקד עלייה לרגל לתלמידים מבית הספר שבו מירי עובדת, תושבים רבים מהאזור ובני משפחה המגיעים לבקר.  בעקבות הפינוי, הסוכה ננטשה והותירה אחריה געגוע עמוק לרגעים של חום, קירבה ומשפחתיות.  ארבעה מנכדיהם אף נולדו בסוכות, מה שמחזק עוד יותר את הקשר לחג.  עבור שרוליק, האתרוג מסמל גם את ערך האחדות, הוא אחד מארבעת המינים, השונים זה מזה, אך נאספים יחד. האתרוג, שיש בו גם טעם וגם ריח, נחשב למושלם, כמו החלום של עם מאוחד בתוך השונות.

חפץ געגוע לתקופת הפינוי: קונכייה. מירי בחרה קונכייה, שמסמלת עבורה את הים אליו נקשרה בתקופת השהות בתל אביב. היא נהגה לצעוד לאורך החוף והים. בשקט ובעוצמה שלו הפך הים לעוגן רגשי.  הוא שיקף לה את החוסן הלאומי: כמו העם שלנו, הים סוער אך יודע להירגע. הגלים באים ושוטפים הכול, והמחזוריות הזו מעניקה לה תקווה.

 

מפגש מספר 9
– 17/10/2025 יום שישי 16:00.

משתתפת: רמה מלכין, בת 56 מקיבוץ הגושרים, התפנתה בתקופת המלחמה לדירה מרוהטת בנתניה.

חפץ געגוע הביתה: ספל קפה.  עבור רמה, ספל הקפה מסמל את הגעגוע לחפצים האישיים והאהובים שהשאירה מאחור עם הפינוי. כל פריט בביתה נבחר בקפידה ומשקף את טעמה וזהותה. בדירה הזמנית חסרו לה אותם פרטים קטנים שמרכיבים את תחושת הבית. הספל האהוב הוא סמל לכך.

חפץ געגוע לתקופת הפינוי: כוס Take away. כוס המשקה  מייצגת את קשרי החברות החדשים שבנתה רמה בתקופת השהות בנתניה. היא הכירה קבוצת נשים מקומיות עמן יצרה קשר חם. הן נהגו להיפגש לעיתים קרובות להליכות ובתי קפה. קבוצת  הוואטסאפ שלהן נקראת "החיים הטובים".  כעת, עם שובה הביתה, רמה מתגעגעת לרגעים איתן ולחברויות שנולדו דווקא מתוך התקופה המורכבת ההיא.

מפגש מספר 10 

 18/10/2025  יום שבת  10:30.

משתתפת: תמר ברליך, בת 67 מקיבוץ שניר, פונתה עם חברי הקיבוץ ונדדה עמם בין מקומות שונים. תחילה למתחם אירוח בבית אורן, משם למלון בנוף הגליל ובהמשך למלון באיילת השחר. בנה של תמר, שהיה חבר בכיתת הכוננות של הקיבוץ, נשאר לדאוג לחתולים ולגינה שנותרה מאחור.

חפץ געגוע הביתה: כף חפירהכף החפירה מסמלת עבור תמר את הגעגוע העמוק לגינתה הביתית המטופחת. עבודת הגינון היא עבורה פעילות תרפויטית, המבטאת שורשיות, קשר לאדמה ולמקום. בתקופת הפינוי, כשעברה ממלון למלון, חסרה לה תחושת היציבות והחיבור שהעבודה בגינה הייתה מעניקה לה.

חפץ געגוע לתקופת הפינוי: חוטי רקמה ותפירה. במהלך השהות בבתי המלון, מצאה תמר נחמה ורוגע ביצירה של רקמות מיניאטוריות של בתים בצבעוניות עשירה. פעולת הרקמה והמוטיב החוזר של הבית שימשו לה עוגן רגשי. אלה היו רגעים של שקט פנימי ותחושת משמעות בתוך התקופה הסוערת והיא נושאת אותם עמה כזיכרון מחזק ומנחם.

 

מפגש מספר 11

 19/10/2025, יום ראשוף שעה 9:30.  

משתתפים: פיני וסרבלי, בן 38 מקיבוץ מנרה. בתחילת המלחמה פונה יחד עם אשתו, בנו בן השנה, חמותו וגיסתו לדירה בקריית אתא. בהמשך התפצלו , פיני, אשתו ובנו עברו לדירה שכורה בטבעון. פיני גויס לכיתת הכוננות במנרה ונאלץ להשאיר בטבעון את בנו ואת אשתו, שהייתה בהריון באותה תקופה. זו הייתה תקופה מורכבת, בה חילק את זמנו בין משפחתו בטבעון לבין המילואים בכיתת הכוננות בקיבוץ.

חפץ געגוע הביתה – מזמרה.  בטבעון גרו בקומה השנייה, ללא גינה או אדמה לעבוד בה. עבודת אדמה שהיא חלק בלתי נפרד מחייו,  חסרה לו מאוד בביתו הזמני. המזמרה מסמלת עבורו את הכמיהה למגע עם האדמה ואת  רצונו לחזור לכך.

חפץ געגוע מתקופת הפינוי – קרואסון.  מתחת לדירה בטבעון הייתה עגלת קפה. בכל בוקר, לפני הגן, נהג ללכת עם בנו לשם, לקנות קרואסון לבנו וקפה לעצמו. אותם רגעים קטנים, של שגרה חדשה ומפתיעה בתוך תקופה כל כך לא שגרתית, הפכו לזמן איכות יקר ומשמעותי בין אב לבנו. הקרואסון מגלם את הפשטות, הקרבה והקשר שנוצר בתוך כל אי היציבות של אותה תקופה.

 

מפגש מספר 12

יום שני, 20/10/2025, שעה 21:00.

משתתפים: גל (34) וחושן (36) נובבשבעה באוקטובר 2023 היו הורים לשלושה ילדים קטנים וגל הייתה בחודש השלישי להריונה. הם גרו בשכירות במטולה במשך מספר שנים, ובתחילת המלחמה נאלצו להתפנות. לאחרונה שבו לגליל העליון, לדירה קיבוצית בכפר סולד. בשבועות הראשונים נדדו בין משפחה וחברים. לאחר מכן שהו שלושה שבועות במלון לאונרדו בטבריה, ובהמשך  עברו למתחם הנופש סלינה שבמגדל. הקושי בחיים משפחתיים בחדר מלון צפוף, לצד החשש שגל תלד במהלך הפינוי, הביא אותם לעבור לקראוון במצפה נטופה, שם המשיכו את תקופת הפינוי.

חפץ געגוע הביתה:  פסלון ינשוף. גל בחרה בפסלון ינשוף מחרסינה, חפץ קטן אך יקר ללבה, שנשבר בעבר והודבק בקפידה. במהלך הפינוי השאירו את ביתם לרשות חיילים שהוצבו במטולה והאזור ספג הפגזות שגרמו להרס רב. כששבו לביתם, הופתעו לגלות שהינשוף האהוב שרד, שלם, עומד במקומו על המדף, ממתין להם.

חפץ געגוע מתקופת הפינוי: רמקול JBL  קטן. חושן בחר ברמקול JBL קטן, שליווה את המשפחה לאורך כל תקופת הפינוי, גם בעבודתו כמורה ומטפל במוזיקה, וגם ברגעים היומיומיים בחדרי המלון והמגורים הזמניים. הרמקול, שהחליף את ציודו המקצועי והכבד, הפך לסמל של גמישות והסתגלות. למרות הקשיים, תקופת הפינוי פתחה בפניהם זוויות חדשות של הסתכלות על חייהם, וחיזקה את התחושה שהם מסוגלים להתמודד עם שינוי ואולי אף לבנות את ביתם ועתידם בקהילה חדשה.

 

מפגש מספר 13

 21/10/2025 יום שלישי 10:30.

משתתפת: שילת שוקרון, בת 18 מקריית שמונה. שילת התפנתה עם משפחתה למלון בטבריה בתחילת המלחמה ובהמשך עברו לדירה בגבעת אולגה, שם גרו יחד עם הוריה ואחיה. היא השתלבה בבית ספר בחדרה, יצרה קשרים חברתיים חדשים, והחלה לבנות לעצמה שגרה חדשה.

חפץ געגוע הביתה: בובת קומיקס יפני (אנימה). שילת חובבת של אנימציה יפנית. בחדר שלה בקריית שמונה, יש לה אוסף של בובות  מסדרות קומיקס יפניות ופוסטר של אחת הדמויות  תלוי על הקיר. הבובה מסמלת עבורה את אהבה זו.

חפץ געגוע למקום הפינוי:  קונכייה. הים היה אחד המקומות שהרגיעו אותה בתקופה שגרה בגבעת אולגה. היא אהבה לשחות, לצוף על המים ולהקשיב לרחש הגלים. מאז שחזרה לקריית שמונה, היא מתגעגעת מאוד לקרבה לים ולתחושת השקט שהעניק לה.

 

מפגש מספר 14

25/10/2025, שבת  20:00.

משתתפת: רויטל שוורצוולד, בת 49, ממעיין ברוך. בשבועיים הראשונים לפינוי נדדה רויטל עם משפחתה בין קרובי משפחה ברחבי הארץ. כעבור שבועיים, כשהבינו שמדובר בתקופה ממושכת, שכרו דירה בטבריה, סמוך למלון שבו שהו חברים מהקהילה של מעיין ברוך. בקיץ עברו לנוף כנרת, עד שובם  הביתה.

חפץ געגוע הביתה: – משקפי קריאה. בעת הפינוי שנעשה בחופזה, שכחה רויטל את משקפי הקריאה שלה. במהלך התקופה חזרו מדי פעם לגיחות קצרות לאיסוף ציוד, אך למרות תזכורות ששמה לעצמה, המשקפיים נשכחו שוב ושוב. כנראה בשל הלחץ והפחד מהאזעקות. כעבור חצי שנה, כשהצליחה סוף סוף להביא אותם, גילתה שהם כבר לא מתאימים ונאלצה לקנות זוג חדש.

חפץ געגוע לתקופת הפינוי:  מיקרופון. לקראת יום הזיכרון 2024, כשהקהילה עדיין הייתה מפונה, הוחלט לקיים את הטקס הקיבוצי בזום. רויטל, ששרה בקביעות בטקסים בקיבוץ, הסכימה לשיר גם הפעם. חברי כיתת הכוננות וצוות החרום נכחו בטקס באבן הזיכרון שבקיבוץ, בעוד שאר החברים נפגשו בזום מכל רחבי הארץ.  

רויטל צולמה שרה את השיר "לאורך הים" ממרפסת ביתם הזמני מול הכנרת, עם ציוד צילום והגברה שנשלח עבורה מהקיבוץ.  המיקרופון מסמל עבורה את אותו רגע של חיבור לקהילה, של שירה במקום זר שהפך זמנית לבית ושל המשכיות.

מפגש מספר 15

27/10/2025, יום שני, 14:00

משתתף: דן כהן, בן 39 מקיבוץ שניר. בתחילה התפנתה משפחת כהן יחד עם כמה משפחות נוספות לקיבוץ שריד, שם שכרו דירה. כעבור מספר חודשים יצאו למסע במזרח, טיול משפחתי בתאילנד נפאל והודו, עם שני ילדיהם.

חפץ געגוע הביתה: נעל טיפוס  כמטפס ספורטיבי, השגרה בגליל כללה טיפוס באופן קבוע. הפינוי והניתוק מהבית אילצו אותו להפסיק לטפס לראשונה אחרי שנים שבהן טיפוס היה חלק בלתי נפרד מהחיים.  

הפרידה ממצוקי הגליל חסרה לו מאוד, והנעל מסמלת את אותה תשוקה שלא יכלה להתממש.

חפץ געגוע לתקופת הפינוי: רוג'ום אבנים הרוג'ום מסמל עבור דן איזון מסוג אחר, כזה שפגש במהלך השהות במזרח.  בתאילנד גרו בכפר בצפון, סמוך לנחל. אחת מהפעילויות היומיומיות הייתה לבנות רוג'ומים מחלוקי נחל יחד עם הילדים, ברוגע, בטבע, בשקט אחר. הרוג'ום הפך לסמל של יצירה משפחתית, של נוכחות ושל איזון פנימי וחיצוני.

 

 

מפגש מספר 16

31/10/2025 יום שישי 9:00.

משתף:  שי רז, בן 70 מכפר יובל. שי הוא נגר ותיק, חי בכפר יובל ופועל בנגרייה שלו הסמוכה מאוד לגבול לבנון. בתחילה  נשאר לגור בכפר יובל, בהמשך התפנה לכפר סבא, וחילק את זמנו בין השהות שם לבין זולה שבנה לעצמו על חוף הים.

חפץ געגוע הביתה:  קליבר.  הקליבר בן מאה השנים היה שייך לסבו, שגם הוא היה נגר.  הוא מייצג עבור שי את שורשיו, את אהבתו למקצוע ואת הגעגוע לנגרייה ולשגרה שנקטעה.

חפץ געגוע לתקופת הפינוי: ספר. בזמן ששהה על חוף הים, נהג לשבת בזולה שבנה, תחת רשת צל, עם שני כלביו, הוא נהג להאזין לרחש הגלים, לבהות ולקרוא ספרים. הספר מסמל עבורו את השקט ההוא, ואת געגועו לרגעים של בהייה, חופש ומחשבה.

 

זומו הגליל העליון חפש מדריכים

זומו הגליל העליון קורא לכם!

דרושים מדריכים ומדריכות לצוות המוזיאון
להגשת מועמדות אנא מלאו את הטופס

זומו, המוזיאון שבדרך, מגיע לגליל העליון ומחפש מדריכים ומדריכות שיצטרפו אלינו, ידריכו ויפעילו את המוזיאון הענק שיוקם במקבץ חללים בקיבוץ כפר גלעדי.

 

מי מתאים/ה?

– אנשים סקרנים שאוהבים אנשים, וילדים בפרט, ושיודעים לספר סיפור.

– בעלי זיקה לאמנות ותרבות וניסיון בהדרכה.

– זמינים לעבודה בין מחצית נובמבר 2025 ועד סוף ינואר 2026 (לפחות 4 משמרות בשבוע)

יתרונות:

– ניסיון בהדרכה

– בוגרי מגמות אמנות או אמנים

– דוברי שפות נוספות (אנגלית, ערבית, רוסית)

– תושבי הגליל המזרחי בכלל והגליל העליון בפרט!

מה אנחנו מציעים?

– עבודה מרתקת ומעניינת במוזיאון נייד ייחודי

– הכשרה מקיפה בנושאי התערוכה

– שכר הוגן עבור כל תקופת ההכשרה והעבודה

– הזדמנות להיות חלק מפרויקט תרבותי משמעותי באזור.

מעוניינים?

מלאו את הטופס

שאלות, הבהרות וכו' – אנא פנו ליעל במייל

 

בואו לבנות איתנו אכסנייה

האכסנייה של זומו בלוד מחפשת מוביל/ה קהילות

תאריך אחרון להגשה: חמישי, 28.8.25 בחצות

 

להגשה לחצו כאן

 

אנחנו בונים את היסודות לאכסנייה של אמנות, חינוך וקהילה (וכל מה שביניהם) בלוד ומחפשים את האחת או האחד שיוביל איתנו את התהליך המשותף והמרתק של הנחת היסודות הקהילתיים לבית הקבע הראשון של זומו.

מה זה אומר?

פייר, אנחנו עוד לא כל כך יודעים. נגלה ביחד. אנחנו רק יודעים שאנחנו מתרגשים בטירוף ושאנחנו רוצים לאסוף מועצה מקומית של מובילי קהילות מלוד (יהודים וערבים. מבוגרים וצעירים. ותיקים וחדשים) ולהוביל יחד איתם את תהליך הבנייה של האכסנייה בלוד מהיסוד ועד הטפחות.

אז אם אתם א.נשים של קהילות ואם אתן מאמינות שאמנות היא כלי משמעותי ליצירת שינוי חברתי ואם אתם מוכנים לקפוץ למים ולהתחיל לשחות, גם נגד הזרם וגם בתוך מערבולות – דברו איתנו.

מה צריך?

  1. למפות, להכיר ואז לגבש קבוצה של בין 10 ל-15 מובילי קהילות מלוד.
  2. להוביל יחד איתם ויחד איתנו תהליך של למידה משותפת, היכרות עם בעיות שורש והנחת היסודות להאכסנייה שנקים בלב לבה של העיר.
  3. לבוא פתוחים להיכרות עם א.נשים מסוגים שונים, עם רקעים שונים ועם דעות שונות.
  4. להיות מסוגים להתמודד עם אתגרים מכל הסוגים, מכל המינים ומכל הדתות.ה.
  5. יכולת מוכחת בעבודת צוות – גם עם המועצה המקומית שנבנה, גם עם אנשי הרשות המקומית וגם איתנו…

מה עושים בפועל?

  1. בונים  קהילה פעילה, לומדת ויוצרת של מובילי קהילות מלוד.
  2. מובילים תוכנית העשרה, השראה והכשרה על מקומה ותפקידה של אמנות.
  3. כותבים יחד את תוכנית האב להקמת האכסנייה הראושנה של זומו.
  4. מובילים ומלווים את כל הפעילות הקהילתית עד פתיחת הדלתות ואינשללה גם אחריהן (תוכנית ציבורית).

משרה: 75 אחוזי משרה.

תחילת עבודה: מיידית

עדיפות תינתן לדוברי שתי השפות השגורות בעיר (אם יש לכם גם רוסית – אז בכלל…)

המשרה מיועדת למועמד.ת המתאים ביותר – יהודי, מוסלמי, נוצרי, גבר, אישה או כל שילוב אחר…

בעניין? הגישו קורות חיים עדכניים ומכתב של עד 300 מילים למה התפקיד הזה תפור דווקא עליכם.

כל הפרטים כאן

קול קורא לעבודות אמנות כללי בזומו הגליל העליון

זומו הגליל העליון – המצפן!!!

קול קורא מספר 002 

תאריך אחרון להגשה: חמישי, 28.8.2025 בחצות

להגשת הצעות – חדשות או קיימות – בכל סוגי המדיה (ציור, צילום, מיצבים, עבודות וידאו, ניו-מדיה וכו')  לחצו כאן 

 

* עדיפות תינתן לאמנים מהגליל העליון ומהגליל המזרחי!

** ביום שני, ה-18 באוגוסט, בשעה 20:00, יתקיים זום בו ננסה להבהיר עוד יותר את הקול הקורא!

(הלינק לשיחה נמצא כאן)

*** מועד אחרון להגשת הצעות: 28.8, בחצות

 

זומו – המוזיאון שבדרך – מגיע לתחנה ה־11 במסע, במועצה האזורית הגליל העליון, ומזמין אתכם.ן (אמנים ואמניות מקצועיים) להגיש הצעות לעבודות אמנות חדשות או קיימות, לתערוכה הקבוצתית שתוצג בכפר גלעדי במהלך נובמבר-דצמבר 2025.

זומו ייפתח בגליל אחרי שנתיים של מלחמה, פינוי ומערבולת רגשית, אישית וקהילתית, שסחפה את המרחב כולו. רבים מתושבי המועצה פונו או התפנו לתקופה ארוכה מיד אחרי השבעה באוקטובר 2023 ובחודשים האחרונים האזור כולו מצוי בשיאו של מסע האפי חזרה הביתה, רק כדי לגלות שהבית שאליו חזרו אינו הבית שאותו עזבו ושהם אינם אותם האנשים שהתפנו בחופזה לפני כמעט שנתיים.

* מחפשים את המצפן:

התערוכה תחוג סביב המצפן – ככלי ניווט וכמושג רחב – והצורך העמוק של האזור כולו לכייל את עצמו מחדש ולכתוב שוב את סיפור הדרך שלו. התערוכה תבקש לעקוב אחר התנועה הסמויה מהעין של המחט הפנימית של האזור כולו – כיחידים וכמרחב משותף – אחרי רעש האדמה הענק שיצרה המלחמה ובעקבות רעשי המשנה המרחביים שעדיין נמשכים. היא תבקש לגעת במיתוסים ובאתוסים ההיסטורים השזורים באדמת הגליל העליון, לבחון את הקרקע שזה עתה שוב נהפכה ולחפש את היסודות שעליהם ניתן לדמיין או לבנות את  העתיד המחודש של המרחב, אם אחד כזה בכלל אפשרי.

התערוכה תתמקד גם בשאלות של ניווט – גיאוגרפי, רגשי, קהילתי ופוליטי. היא תעסוק בצורך ובהזדמנות שיצרה המציאות לעצור כדי לבדוק את הכיוון, להניח סימני דרך, לזהות מחדש את המפה ולדמיין היכן אנחנו רוצים להיות. גם המבנה הפיזי של התערוכה, שתתפרס לאורך שביל הלולים של קיבוץ כפר גלעדי ותתארח ברפת ההיסטורית, באורווה שאך לפני רגע התפנתה, במפעל המשקפיים הריק ובמכבסה הקיבוצית שננטשה וננעלה סופית רק אחרי הפינוי של השבעה באוקטובר, יבקשו מהקהל לנווט ולבחון את הנרטיב שהגיע איתו ואת זה שנאסף לאורך הדרך.

לשם כך, אנחנו מזמינים אתכן ואתכם להציע לנו עבודות אמנות, מכל סוגי המדיה, שעוסקות בנושאים הבאים:

    1. תנועה (סמויה או גלויה) וניווט

    מה מזיז את המחט? לאן ממשיכים מכאן? האם המסלול שלנו מעגלי, לינארי, קווי, רציף או מקוטע? האם הוא סוחף אותנו או שאנחנו מובילים את המסע? לאן מכוון אותנו הצפון ומה המשמעות שלו במרחב? ניווט כשוטטות, משחק וחיפוש מתמיד אחרי דרך. כיצד מרחב גיאוגרפי, חבל ארץ וקהילות מגוונות ושונות שרובן פונו וחזרו מוצאים את עצמם ואת מקומן שוב במרחב. נבקש לבחון כיצד המצפן עוזר לנו למצוא תמיד את הצפון ולנווט חזרה  הביתה, גם באפלה וגם כשמתבלבלים בדרך.

  1.  כיול (כפוי או דמיוני) ושדה מגנטי גיאוגרפי וגיאופוליטיהאם ניתן (והאם רוצים) להחזיר את המרחב ל"הגדרות היצרן". האם אפשר לכוון מחדש בלי להתייחס להיסטוריה? נחפש עבודות שנעות על המתח שבין הרצון להחזיר עטרה ליושנה (האתוס והמיתוס של המרחב, מהתקופה הקדמונית, דרך "טוב למות בעד ארצנו" ועד אירועי תל חי לאמנות בת זמננו שהיו לאגדה בשדה האמנות הישראלי והוצגו ממש בסמוך לחללי התערוכה) לבין הרצון לבנות מחדש (בעזרת דמיון פוליטי והשתחררות מכבלי העבר).
  2. ציר הזמן וריבוי קולות ונרטיביםכיצד אוספים ומסדרים את הקולות השונים של המועצות, הישובים והתושבים שחולקים את חבל הארץ של הגליל המזרחי. האם יש דרך אחת לספר את הסיפור, האם ניתן להניח דרכים שונות אל אותו היעד? האם הנרטיבים השונים סותרים או משלימים זה את זה?  האם יש דרך להתמודד עם הלופים, החזרות והשברים שמרחב יצר ומכיל. כיצד מתמודדים עם ההיסטוריה והעתיד של המקום.
  3. גבול וסְפָר מה מזמנים החיים על הגבול? מה השפעתם על היומיום ועל היצירה? מה זה בעצם אומר לגור על הקצה? ומה בין פריפריה לספר? מי מגדיר את המקום ומי קובע את גבולותיו?
  4. המצפן ככלי רגשימה צופן העתיד? מה צו המצפון מורה לנו? כיצד ניתן לפרוץ את הגבולות? האם ניתן לדמיין עתיד אחר? האם ניתן בכלל לשבור את הלופ האינסופי של מלחמה – שקט – מלחמה?

 

אוצרות התערוכה: טלי קיים ונגה אור ים / אוצרת ראשית: מילנה גיצין אדירם

* מה אנחנו מציעות:

  • השתתפות בתערוכת זומו בגליל העליון, שתוצג בכפר גלעדי במהלך חורף 2025.
  • ליווי אוצרותי, הפקתי ותקשורתי.
  • כיסוי הוצאות הובלה, הצבה והקמה.
  • שכר אמן, השאלה ותקציב הפקה – בהתאם לתעריפון איגוד האמנים וליכולות זומו. (תרשו לעצמכם לחלום!)

 

להגשה לחצו כאן

  • העבודות שייבחרו ישתלבו בתערוכה הקבוצתית שתוצג בתוך כמה מבנים היסטוריים בקיבוץ כפר גלעדי.
  • הצעות של אמנים ואמניות מהגליל העליון (בעבר או בהווה) ומהגליל המזרחי יזכו לקדימות.

דרושה יועצת אסטרטגי לזומו

אנחנו גדלים ומחפשים את האחת שתעזור לנו לצמוח! 

תאריך אחרון להגשה: חמישי, 28.8.25 בחצות

זומו, המוזיאון שבדרך, מחפש יועצת/מלווה לפיתוח וצמיחה ארגונית

תפקיד פרילאנס | ליווי הנהלה וצוות | התחלה מיידית

מי אנחנו?
זומו – המוזיאון שבדרך הוא ארגון אמנות עצמאי, שמקיים מוזיאונים מבוססי קהילה בכל רחבי הארץ ופועל מתוך משולש הזהב: אמנות, חינוך וקהילה. זומו מציג תערוכות ענק של אמנות עכשווית בפריפריה הגיאוגרפית והחברתית של ישראל, מתוך שותפות עמוקה עם הרשויות והקהילות מקומיות ומתוך רצון להשפיע על החברה הישראלית וליצור מרחבים פתוחים, מכילים ויצירתיים יותר בכל רחבי הארץ. 

מאז פרוץ המלחמה אנחנו מתמקדים בפעילות עם קהילות ומועצות שחוו באופן ישיר את אירועי ה-7 באוקטובר ובשנה הקרובה אנחנו עומדים בפני תנופת צמיחה גדולה, שכוללת הקמת רשת בתי זומו בפריסה ארצית, ביצוע של פרויקטים נוספים על התפר שבין אמנות, קהילה וחינוך, הרחבת צוות העובדים והגדלת מוטת ההשפעה של הארגון.

מה אנחנו מחפשים?
 יועץ או יועצת אסטרטגי מנוסה, שתלווה את תהליך ההתפתחות שלנו, תעזור לנו לדייק את המטרות ואת שיטות הפעולה ותסייע לנו  לבנות ולהפעיל כלים, שגרות עבודה ותרבות ארגונית שתתמוך בצמיחה ובשינוי המהותי שאנחנו עוברים.

  • מישהי עם הלב שלה במקום הנכון. שמאמינה בכוח של אמנות לחולל שינוי ושיודעת שתרבות זה לפעמים הפוך על הפוך.
  • מישהי שמעניין אותה לפגוש מודלים חדשים ומוכנה לחשוב איך פועלים יצירתית. 
  • מישהי שיכולה ללוות את ההנהלה של זומו בעיצוב מבנה ארגוני עדכני ובגיבוש תהליכי עבודה מותאמים.
  • מישהי שיודעת לפתח כלים ותובנות לעבודה בצוות, תיאום בין מחלקות והעמקת שיתופי פעולה.
  • ליווי אישי וקבוצתי של מנהלים.ות בתהליך הגדילה

דרישות התפקיד:

  • ניסיון של חמש שנים לפחות בליווי תהליכים ארגוניים בעולמות החברתיים, התרבותיים או הציבוריים.
  • חשיבה אסטרטגית עם רגליים על הקרקע.
  • הבנה בארגונים בצמיחה, בהובלת שינוי ובבניית תרבות ארגונית.
  • היכרות עם עולם התרבות והאמנות – יתרון משמעותי.
  • גישה אנושית, שיתופית ויצירתית

היקף העבודה:
פרילאנס. היקף גמיש ומשתנה, בהתאם לשלבי התהליך. העבודה משלבת פגישות פרונטליות (תל אביב) לצד עבודה מרחוק.

המודעה מנוסחת בלשון נקבה, אבל גם גברים זה בסדר…

רוצים לדעת עוד? כנסו לאתר שלנו ותבינו בדיוק מה אנחנו עושים…

רוצים להצטרף למסע שלנו?
שלחו קורות חיים + כמה מילים עליכם ועל הגישה שלכם לליווי תהליכי שינוי ארגוני + הצעת מחיר לתהליך לכתובת: info@zumu.org.il   כיתבו בכותרת המייל: ליווי אסטרטגי.