מצלצל לי מוכר

ליהיא ענבר

עיצוב סאונד יהלי עמיר 

תודה מיוחדת לאפרת נתנאל, לבית חינוך משותף הר וגיא ולבעלי הסיפורים, חלקם בחרו להישאר בעילום שם.

יש מחיר לחופש

הסיפור של נועם | קריאה: יסמין כהן

הייתי תלמידה פושטקית. ברחתי מלא פעמים מבית הספר הביתה, אפילו מהשיעורים עצמם הייתי לפעמים בורחת דרך החלון בכיתה. אבל ביום הזה, הגיע לי ללכת הביתה באישור. 

הכל התחיל מוקדם באותו הבוקר. קמתי הפוכה, כמו כל יום, התארגנתי ורציתי לעשות מחליק בשיער, אבל בגלל שעדיין לא באמת התעוררתי, התיישבתי בטעות על המחליק הרותח שהשארתי על המיטה. זה כאב מאוד. לפני שהבנתי מה קורה כבר הייתי באוטובוס בדרך לבית הספר, עם שריפה כואבת בתחת ומלא רחמים עצמיים. לא הבנתי מה אני עושה שם ולמה יצאתי מהבית בכלל? 

הגעתי לבית הספר וכבר ממש כאב לי בתחת. ב"בוקר טוב" בכיתה ביקשתי ללכת הביתה, אבל בגלל שהיה לי שם של מישהי לא אמינה במיוחד בכל מה שקשור ללברוח מבית הספר, המורה לא הסכימה לשחרר אותי. היא פשוט לא האמינה לי. רק אחרי שהראיתי את התחת המסכן שלי, עם סימן הוי הצרוב עליו, לרכזת השכבה וליועצת בחדר מורים – כן, ממש כמו שזה נשמע – רק אחרי שחשפתי את הטוסיק שלי, רק אז קיבלתי אישור לחתוך. 

אומרים שאין מחיר לחופש, באותו יום זה היה התחת שלי.  

מרד נעוריי

הסיפור של ליטל | קריאה: תמר יזרעאל / סתיו הר אדר

אף פעם לא ברחתי הביתה מבית הספר. גם אף פעם לא הלכתי למחלק או לתאנה. תמיד קינאתי נורא במי שכן. אבל זה היה אסור, ואני הייתי ילדה טובה. 

בתיכון התחלתי לעשן והסתרתי את זה מכולם. באיזה יום אחד בי"ב נגמרו לי הסיגריות והחלטתי להבריז משיעור, לצאת מגבולות בית הספר וללכת לקנות חדשות בכלבו. 

הייתי בחרדות קיומיות מההחלטה הזאת. ממש. מתתי מפחד, אבל בכל זאת החלטתי לעשות את זה. יצאתי מהשער ליד הסדנה של התיאטרון והתחלתי ללכת בקיבוץ. הייתי בטוחה שעוד רגע רכז השכבה שלי שמאוד הקפיד על המשמעת, הולך לתפוס אותי. שזה עניין של דקות. אבל המשכתי ללכת והגעתי לכלבו. גם שם הייתי בטוחה שבפנים יהיה איזה מורה שיזהה אותי ושהנה הלך עליי. אבל לקחתי נשימה, ונכנסתי. הלכתי לקופה, ביקשתי נובלס (בדיעבד – איכס). שילמתי ויצאתי. משם הלכתי למאחורי הכלבו ועישנתי את הסיגריה לבד, עדיין מלאה בחרדות, אבל גם עם תחושת ניצחון כזאת, כי עשיתי את זה. נראה לי שזה היה הכי קרוב שהיה לי למרד נעורים. 

אחר כך חזרתי ישר לכיתה, לא עברתי במחלק ולא בתאנה. וכשהגעתי גיליתי שלאף אחד לא היה ממש אכפת שהברזתי, ושאף אחד – במיוחד לא רכז השכבה – שם לב. 

שיעור חשוב לחיים

הסיפור של עומר | קריאה: שחר ג'רוסי

בכיתה ח', באיזה יום ראשון אחד, אני והחבר'ה ברחנו מבית ספר והלכנו למחלק. עברנו בדרך לנחל בכלבו, קנינו בירות. הגענו, פתחנו נרגילה. לא היינו מאוד מגניבים או מקובלים, ובאותו יום עשינו את זה בגדול. אפילו צילמנו את עצמנו חיים את החלום, והעלנו לאינסטגרם. אז האינסטגרם עוד היה דבר חדש. לא היה אותו לכולם, ובכלל לא היינו עדיין רגילים להעלות סטוריז ודברים כאלה. הצטלמנו מבסוטים, כתבנו "יום ראשון טיפוסי בהר וגיא" – והעלנו כדי שכל החנונים האחרים שנשארו בכיתה יראו ויקנאו בנו.

אבל אז, תוך כלום זמן המורה הגיע עד אלינו עם האופניים שלו. היינו בשוק. הוא צרח עלינו… וואי וואי, כל כך חזק – שאפילו את הנעליים לא הספקנו לשים לפני שטסנו משם. 

השעו אותנו אחר כך לכמה ימים, וככה למדנו שיעור חשוב לחיים: גם מורים יכולים לראות את מה שאנחנו שמים באינסטגרם, והם לפעמים גם עושים את זה. 

צריך לדעת איך לנהוג

הסיפור של סיון | קריאה: מתן פרייליך / עלמה נחמיאס

רק פעם אחת ניסיתי לברוח מבית ספר. לפני זה לא העזתי, ואחרי זה ברור שלא. 

יום אחד בי"ב, אביחי, אחד מהחברים עמד לצאת לשיעור נהיגה, וניצן, חברה אחרת שלי אמרה לי: "יאללה, בואי נבריז מהשיעור וניסע איתו לסיבוב". חיפשנו אז כל הזדמנות להפוגה מהלימודים, ובאותו יום החלטנו באמת לברוח מבית הספר. גם ספי, חברה נוספת שלנו, הצטרפה. היום, כשאני בעצמי מורה, אני מבינה כמה זה היה חמור.

אנחנו די בהתחלה של השיעור, אביחי על ההגה, ופתאום הטלפון של ספי מצלצל. אנחנו רואות שזאת המחנכת שלנו שהייתה ממש ממש קשוחה. ספי בלחץ, שואלת אותנו: "מה לעשות?" 

ואנחנו אומרות לה: "אל תעני". טוב. לא עוברת דקה וגם הטלפון של ניצן מצלצל, שוב המחנכת, וגם ניצן מסננת אותה. 

כמה דקות אחרי, כשכבר חשבנו שיצאנו מזה, פתאום נכנסת שיחה למורה הנהיגה, ממספר לא מוכר. הוא עונה בדיבורית, וכולנו ישר מזהים את הקול. המחנכת, שהייתה כבר ממש עצבנית, שואלת: "ספיר, ניצן וסיון איתכם באוטו?!"  

מורה הנהיגה אומר שכן, והיא צועקת עלינו: "מה נראה לכם שאתם עושים?! אתם לא מבינים כמה זה חמור?! טוסו חזרה לפה! אני דורשת שכולם יחזרו מיד כמו טאטא'לה!"

תיקתק חזרנו לכיתה, לעוד נזיפות. וזהו, אחרי זה כבר לא העזתי לנסות שוב. 

האירוניה בשיאה

קריאה: נוגה תמיר

אני לא זוכרת באיזה יום ובאיזו שעה זה היה. אני וחברות שלי רצינו להבריז משיעור וללכת לנחל.

בהתחלה הלכנו לשער שהכי קל לטפס ממנו החוצה, זה שליד המחששות של גיאוגרפיה. כבר התחלנו בטיפוס, ופתאום ראינו שיש שם מצלמה. וויתרנו על השער הזה, והלכנו לשער אחר, זה שליד תאטרון כי ידענו ששם בטוח לא יהיו מצלמות או שומרים או בכללי מישהו שיראה. היה ממש קשה לטפס על השער הזה אבל עדיין לא אמרנו נואש.

החברות שלי כבר עברו לצד השני, ואני הגעתי לחצי הדרך בטיפוס, וברגע שהעברתי את הרגל שלי לצד השני כדי להתחיל לרדת, בום! הטלפון שלי נפל והתרסק על המדרכה. ועוד בצד של בית ספר! חזרתי לקחת אותו וראיתי שהדבר היחיד שנשבר היה המצלמה. הפאקינג אירוניה בשיאה. 

כדי לסיים את הסיפור ברוח טובה אחרי שלוש שעות בנחל גלינו שהיו גם ליד השער של התיאטרון מצלמות. והן צילמו אותנו. התמונות הועלו לעמוד של השכבה.

למדנו רק שלוש שעות ביום

קריאה: עידן גולן

ברחתי מלא מבית הספר, אבל אני לא זוכר סיפור ספציפי. בתחילת המלחמה פינו אותנו לחצור. למדנו שם רק שלוש שעות ביום, אז לא היה לי מה לברוח הביתה. גם לא ממש היה לאן. לפעמים הייתי מבריז משיעור בשביל לעשן סיגריה. 

בני ראשי לצאת

קריאה: מעיין חרמוני

לקחתי את החתימה של אמא שלי והדפסתי אותה מלא פעמים. הייתי רושם: "שלום, אני מאשרת לבני לצאת בשעה זאת וזאת". כשהיינו בצ.ח.ר, בפינוי, הייתי נותן לשומר את הפתק, יוצא, ותופס הביתה טרמפים – כי ההסעה לגולן הייתה מאחרת בקבוע. 

כשזה הפסיק לעבוד, הייתי קופץ מעל הגדר, בצד ליד אזור התעשייה, ונוסע בטרמפים למחניים. לפעמים היינו אוכלים ב"כביש 90" שפתאום היה קרוב לבית הספר.