נוף:מולדת
יעל בן נתן
עינת אורן דורה
אני בת כפר גלעדי, כאן נולדתי וגדלתי. עוצבתי בתוך ההיסטוריה והזהות של המקום הזה, ואני חלק מהשושלת שבנתה את החיים בגליל העליון. החיים כאן, וההשתייכות להיסטוריה של המקום הזה, הם בעלי משמעות רבה אבל גם מגיעים עם מחירים, של התבגרות וחיים בצל מלחמה שהולכת וחוזרת. בדימוי שיצרתי, הגוף שלי משתלב בנוף של בית השומר, סמל של כפר גלעדי ושל נוף ילדותי. כיום אני גרה באיילת השחר, החלטתי לא לגדל את ילדי בכפר גלעדי אבל גם לא התרחקתי יותר מידי. אני שומרת על קירבה לבית אבל גם בונה חיים במקום קצת פחות קרוב לגבול. בית השומר מסמל את הקבוע – ההיסטוריה, המורשת והמסורת שטבועות בי, וגם את המקוטע – את החיים בתוך מציאות לא יציבה של קונפליקט מתמשך.
נעה רובין
ילדתי את ביתי הראשונה בזמן המלחמה, בצל חששות ואבל משפחתי ולאומי. הגעתי לרגע הזה אחרי מסע חיים ארוך ומלא הרפתקאות. את התמונה שעליה מבוסס הדימוי שלי צילמתי בטיול אחרי הצבא בצ'ילה, ומאז היא ליוותה אותי לכל בית שגרתי בו. היא תמיד היתה הדבר הראשון שתליתי על הקיר, וסימנה את תחילת בנייתו של בית חדש. היא מסמלת עבורי את שני הפנים של החיים – מצד אחד נוף יפייפה שמתמשך אל תוך האופק, ומצד שני גזעים כרותים, חדים ושחורים. ככה גם הלידה בתוך המלחמה – מרגשת, מדהימה, מלאה בציפייה של חיים שלמים, אך גם לידה שהסתיימה בקיסרי חירום והתקיימה כולה בתוך מצב חירום מלחמתי. התמונה שצילמתי מזכירה לי את הדואליות שיש בחיים, ואת המסע הפרטי שלי שהביא אותי לרגע שחיכיתי לו, להיות אמא.
איילת גרינבוים
הבית שלי הוא מבצר ליבי.
זה מה שעלה לי במחשבה כשנתבקשתי לכתוב מה היה הבית שלי בשנתיים האחרונות. בצל מלחמה, פינוי, נדודים וחוסר וודאות, ילדתי את ביתי השלישית עם תקיעת השופר של השנה החדשה, והבנתי שהמשפחה שיצרתי היא הבית שלי, מבצר ליבי.
הדימוי שלי מבוסס על תמונה של שלושת ילדי יושבים ביחד על נדנדה צהובה, מלאים בחיים, בילדות ובקסם. בתוך כל המציאות הכאוטית האיש שלי ואני בונים מבצר עבור המשפחה שלנו, מקום בטוח עבור הילדים שלנו לחוות, ללמוד, להתבגר ולאהוב.
היד שלי היא הענף היציב שמחזיק את הנדנדה עליה הם יכולים לשבת ולהיות יחד.
שיראל יחיאל ורוד
הר הכרמל הנשקף מחלון חדר ילדותי, תמיד היה שם. דומם; ״ירוק כל ימות השנה״
ואני- בתנועה; של צמיחה, גדילה והתפתחות מינקות עד לבגרוּת.
וגם כיום בבגרותי, מתוך חלון חדר השינה שלי נשקפת תנועת הטבע בדמות עץ נשיר.
בתקופת המלחמה, כאם לבת ובהריון שני, העץ היה כמראַה לעונות השנה החולפות ותנועת הטבע למול התקיעוּת שלנו כמשפחה. לא יכולנו לצאת לנשום בחסות השדות הנמצאים במרחק פסיעה מביתנו בשל תחושת חוסר הביטחון שאינה מאפשרת התרחקות מהבית.
זה העלה בי מחשבות רבות, תחושת אשמה, על המקום שאליו מביאה ילדים וחיים, שאינם יכולים לחוש את הטבע כפי שהייתי רוצה. בין אם עבור העובר שברחמי, ובין אם עבור בתי שהיתה מנועה מלטייל בחופשיות כפי שחלמתי עבורה וכפי שיכלה עד גיל שנה וחצי. ההבנה שיותר ממחצית חייה היא חיה בתוך מלחמה ולא במציאות שפויה.
אלה בן דוד לנדסמן
נולדתי בגליל וגדלתי כאן רוב חיי, אבל לא במקום אחד. לאורך החיים עברתי בין מקומות רבים, בתקופות של ילדות והתבגרות שהתעצבו במפגש עם הרבה נופים ואנשים. כולם מתקיימים בזהות שלי ובמה שגדלתי להיות. אני לא בטוחה שאני שייכת למקום אחד.
בחרתי לחיות ולהכות שורשיי באיילת השחר, פה הקמתי את משפחתי ומגדלת את שלושת ילדי.
בדימוי שיצרתי, השמיים מורכבים מתמונות ילדות ישנות ונוסטלגיות, שמתמזגות אחת בשניה עד שנהיות זכרונות מופשטים, זכרונות שהולכים איתי בדרך ממש כמו השמיים עצמם. ומתחתם אני יוצרת דיונות של מדבר, שמסמל קרקע יציבה עבור ילדי וגם אדמת נדודים שבסופם הגעתי אל הבית שהקמתי.
ליהי חי
בזמן המלחמה נסענו כמשפחה לכמה חודשים בארצות הברית. משהו שהיה מתוכנן הרבה זמן מראש, שלא הבנו אז באיזה תזמון הוא יגיע. הנוף הישראלי התחלף בנוף אמריקאי רחב ידיים, קילומטרים על קילומטרים של שדות פתוחים, חופש.. אבל חופשיה לא הרגשתי.
הרגשתי זרה, לא בטוחה, לא שייכת. עם המסע הזה הבנתי מיד- ישראל היא הבית.
פה השורשים שלי ושל משפחתי ופה גם נועדנו לחיות, באדמה שספוגה במשמעות וזכרונות. אם לא נחזיק בה, גם לא יהיו לנו פה חיים.
בחרתי ללדת פה את בני למרות המלחמה, בזכות הכל. אני בטוחה בקרקע שהיא הבית שלי, ודרך הגוף מבטאת את הרצון שלי להעניק לילדי ביטחון באדמה שלנו כאן, אדמה של נופים עם גבעות ועצי זית.
אורי גרשון קוניאל
הדימוי של מגדלור בלב הסערה נוצר מתוך שיח על המשמעויות של אמהות ובית במלחמה. מה זה אומר להיות אמא, מפונה, להיות בהריון וללדת, במלחמה, לא בבית, תחת איום קיומי מתמיד. בשבילי להיות אמא במלחמה זה (לנסות) להיות אי של שפיות, ביטחון, יציבות, הזנה, שקט, שגרה, שמחה וצחוק וכל מה שצריך עבור הבנות שלי, כשמסביב הכל סוער, והכל סער בשנתיים האחרונות. שנתיים שטרפו עבורנו, כמו רבים אחרים, את הקלפים שהם חיינו. מצאתי את עצמי מנסה לייצר יש מאין – לייצר תחושה של בית, במספר מקומות שאינן הבית שלי, לייצר שקט וביטחון שהכל מסביב בוער. להיות כמגדלור של ביטחון ויציבות בתוך הסערה שהיא החיים במדינה שלנו.
מהבית יצאתי אמא לבת שנה וחצי וחזרתי כאמא לשתיים. את הבית אליו חזרנו, שיפצנו – הוספנו ממ״ד, וחידשנו קצת. הבית השתנה, אנחנו השתנינו כמשפחה, אני השתנתי, העולם השתנה. אבל השביל המוביל אל הבית, הנופים של הקיבוץ, הנחל, הריחות שטבועים עמוק בזיכרון של הגוף והנפש, לא השתנו. השינוי העמוק הזה מדגיש את הקבוע, את כל מה שלא השתנה. השביל מיוצג בדימוי על ידי הרגליים שלי, הגוף שלי שמוביל ומייצר את המגדלור -האמא שאני, או האמהות שאני מנסה לייצר עבור בנותי.
